פורטרט - מהו, ולמי הוא מיועד?







אחת החוויות הכי מעניינות שאני חווה בצילום, הינה צילום פורטרט. צילום פורטרט אינו רק העמדת תאורה ולחיצה על המצלמה. בצילום פורטרט על הצלם לנסות ולהכיר את המצולם בזמן הצילום,לעבור איתו את חווית הצילום. ולתת לו את ההרגשה שהוא המצולם הכי חשוב שהיה לו אי פעם. זה דומה לתהליך פסיכולוגי. עברתי הרבה מצולמים, ולכל אחד יש את הסיפור האישי שלו, ואת חווית הצילום שלו. הרבה מצולמים מפחדים להגיע לצלם, כי הם חושבים שאינם פוטוגנים. אני טוען שאין אדם שאינו פוטוגני. כולנו "עוברים מצלמה" בפוטנציאל. מה שאנחנו משדרים בעת הצילום לצלם, וכמה ביטחון עצמי יש לנו - על זה קמה ונופלת תמונה. לכן אני משווה את זה לטיפול פסיכולוגי. תפקידי כצלם הוא להיות "פסיכולוג" בזמן שהמצולם אצלי. ובעיקר בעיקר לבנות למצולם את הביטחון שלו בעת הצילום. לדוגמה כולנו חושבים ששחקני תאטרון וטלויזיה מצטלמים מדהים. אך זו טעות. בדר"כ הם המצולמים הכי קשים שיש. כי עליהם למכור תדמית. בשביל להוציא מהם את הצילום הנדרש, כלומר, לדעתי, את האמת הפנימית שלהם, את ה"אני" האמיתי שלהם, ולא את המסכה, יש לבנות את האמון שלהם בצלם. עליהם לדעת שהוא אינו "האוייב" אלה " האגו - בילדר" שלהם, האח הקרוב, שותפם הנאמן לתהליך החוויתי והיצירתי של צילום הפורטרט, ובתהליך מציאת אותה אמת פנימית, המונצחת לדעתי בצילום פורטרט טוב. יש כמה אסכולות לצילומי פורטרט, אחת מהן אומרת שהמצולם שלך הוא כלי השרת שלך. בשביל להציג את האני שלך. ולבנות את האגו שלך כצלם. אסכולה אחרת שאני דוגל בה, מאמינה שאני הצלם הוא כלי השרת של המצולם שלי. ותפקידי כצלם להרים ולשרת את האינטרסים של המצולם שלי. ואנני רואה בכך משהו שבא על חשבון האני שלי והיצירה שלי.
יש עוד אסכולה שאומרת: למצולם שלי אין זמן, אין "אני", והמצולם שלי הוא דו ממדי. לאסכולה הזאת הצלמים מכינים את הצילום מראש, כלומר, הם בונים את הסט עוד לפני שראו והכירו את המצולם. המצולם שלהם נכנס לסטודיו, ומובל מיידת לסט לצילום. ותוך כדי, הם בונים את הצילום. זאת האסכולה הנפוצה ביותר. ואני בתור צלם ואיש פרטי סולד ממנה ביותר.
אני אראה לכם כמה צילומי פורטרט שצילמתי עבור מאגזינים שונים, ותוכלו לראות למה אני מתכוון. המצולמים שלי אף פעם לא יתפסו במערומיהם, אלה רק במיטבם. בעיניי, אחת הצלמות הגדולות של צילומי הפורטרט היא אנה ליבוביץ שהצילום שלה תמיד מכבד את המצולם. וזה עיקר האסכולה שאני דוגל בה.
יש כמה סוגים של צילומי פורטרט. לכל אחד יעוד שונה. יש צילום פורטרט המיועד עבור עיתוים ומאגזינים. הוא מוזמן ע"י העיתון או המאגזין. וכמובן שיש לו חיזוק בכתבה. יש צילום תדמית , המזמין של צילום זה הנו חברה או לקוח פרטי. הצילום הזה משרת יעודים מסחריים של החברה או המצולם, והוא כרטיס הביקור הכי טוב אפקטיבי וראשוני של החברה, או המצולם כאיש מקצוע. כלומר הצילום הזה תפקידו "למכור" אישיות מקצועית, או עסק. כמובן ישנם עוד סוגי פורטרטים. אני פרטתי את השימושים המסחריים של צילומי הפורטרט. שנוגעים לתחום המקצועי שלי. ולאהבה שלי.
כל צלם פורטרט טוב, לדעתי, צריך להיות גם חוקר של האדם.
" target="_blank" rel="nofollow" onClick="return recordOutboundLink(this, ['Outbound Links', '

פורטרט - מהו, ולמי הוא מיועד?

אחת החוויות הכי מעניינות שאני חווה בצילום, הינה צילום פורטרט. צילום פורטרט אינו רק העמדת תאורה ולחיצה על המצלמה. בצילום פורטרט על הצלם לנסות ולהכיר את המצולם בזמן הצילום,לעבור איתו את חווית הצילום. ולתת לו את ההרגשה שהוא המצולם הכי חשוב שהיה לו אי פעם. זה דומה לתהליך פסיכולוגי. עברתי הרבה מצולמים, ולכל אחד יש את הסיפור האישי שלו, ואת חווית הצילום שלו. הרבה מצולמים מפחדים להגיע לצלם, כי הם חושבים שאינם פוטוגנים. אני טוען שאין אדם שאינו פוטוגני. כולנו "עוברים מצלמה" בפוטנציאל. מה שאנחנו משדרים בעת הצילום לצלם, וכמה ביטחון עצמי יש לנו - על זה קמה ונופלת תמונה. לכן אני משווה את זה לטיפול פסיכולוגי. תפקידי כצלם הוא להיות "פסיכולוג" בזמן שהמצולם אצלי. ובעיקר בעיקר לבנות למצולם את הביטחון שלו בעת הצילום. לדוגמה כולנו חושבים ששחקני תאטרון וטלויזיה מצטלמים מדהים. אך זו טעות. בדר"כ הם המצולמים הכי קשים שיש. כי עליהם למכור תדמית. בשביל להוציא מהם את הצילום הנדרש, כלומר, לדעתי, את האמת הפנימית שלהם, את ה"אני" האמיתי שלהם, ולא את המסכה, יש לבנות את האמון שלהם בצלם. עליהם לדעת שהוא אינו "האוייב" אלה " האגו - בילדר" שלהם, האח הקרוב, שותפם הנאמן לתהליך החוויתי והיצירתי של צילום הפורטרט, ובתהליך מציאת אותה אמת פנימית, המונצחת לדעתי בצילום פורטרט טוב. יש כמה אסכולות לצילומי פורטרט, אחת מהן אומרת שהמצולם שלך הוא כלי השרת שלך. בשביל להציג את האני שלך. ולבנות את האגו שלך כצלם. אסכולה אחרת שאני דוגל בה, מאמינה שאני הצלם הוא כלי השרת של המצולם שלי. ותפקידי כצלם להרים ולשרת את האינטרסים של המצולם שלי. ואנני רואה בכך משהו שבא על חשבון האני שלי והיצירה שלי.
יש עוד אסכולה שאומרת: למצולם שלי אין זמן, אין "אני", והמצולם שלי הוא דו ממדי. לאסכולה הזאת הצלמים מכינים את הצילום מראש, כלומר, הם בונים את הסט עוד לפני שראו והכירו את המצולם. המצולם שלהם נכנס לסטודיו, ומובל מיידת לסט לצילום. ותוך כדי, הם בונים את הצילום. זאת האסכולה הנפוצה ביותר. ואני בתור צלם ואיש פרטי סולד ממנה ביותר.
אני אראה לכם כמה צילומי פורטרט שצילמתי עבור מאגזינים שונים, ותוכלו לראות למה אני מתכוון. המצולמים שלי אף פעם לא יתפסו במערומיהם, אלה רק במיטבם. בעיניי, אחת הצלמות הגדולות של צילומי הפורטרט היא אנה ליבוביץ שהצילום שלה תמיד מכבד את המצולם. וזה עיקר האסכולה שאני דוגל בה.
יש כמה סוגים של צילומי פורטרט. לכל אחד יעוד שונה. יש צילום פורטרט המיועד עבור עיתוים ומאגזינים. הוא מוזמן ע"י העיתון או המאגזין. וכמובן שיש לו חיזוק בכתבה. יש צילום תדמית , המזמין של צילום זה הנו חברה או לקוח פרטי. הצילום הזה משרת יעודים מסחריים של החברה או המצולם, והוא כרטיס הביקור הכי טוב אפקטיבי וראשוני של החברה, או המצולם כאיש מקצוע. כלומר הצילום הזה תפקידו "למכור" אישיות מקצועית, או עסק. כמובן ישנם עוד סוגי פורטרטים. אני פרטתי את השימושים המסחריים של צילומי הפורטרט. שנוגעים לתחום המקצועי שלי. ולאהבה שלי.
כל צלם פורטרט טוב, לדעתי, צריך להיות גם חוקר של האדם.
']);" class="DLPhotos-buypicphone">לפרטים נוספים